יחסה של החברה הישראלית לשבוייה
כתוב חוות דעתמאז מלחמת העצמאות ועד היום נפלו בשבי מדינות ערב וארגוני המחבלים כ-1500 איש ואישה.
מול ההכרה בשכול ובתרומתם של הנופלים במערכות ישראל לביטחון המדינה בולטת ההתעלמות של החברה בישראל מתרומתם של ההולכים לשבי.
אתוס הלחימה עד הכדור האחרון ואי הנפילה בשבי מביא לעיתים להטלת "אשמת" הנפילה בשבי על הקורבנות עצמם, דבר הגורם לתחושת בושה והשפלה אצל פדויי השבי.
מול "הלאמת" השכול נתפס השבי כעניינם הפרטי של השבוי ושל בני משפחות, ובמשך שנים רבות יצאה המדינה ידי חובתה בהשבת השבוי הביתה מבלי שתכיר בו ותדאג לטפל בו לאחר שובו ולשקמו.
מול מקרים בהם פעלה המדינה בנחישות ובנחרצות לשחרור שבויים ולפדיונם, ישנם מקרים בהם נשארו שבויים ישראליים שנים רבות בשבי מבלי שהמדינה פעלה כלל לשחרורם.
למרות שמאז מלחמת העצמאות היה מספר השבויים הישראלים ששוחררו קטן ביחס למספר השבויים הערבים, בשנים האחרונות הפך השיח הציבורי בעניין פדיון שבויים לשיח "כלכלי" בו מדברים על "עסקאות" ועל "מחיר", כאשר הכוונה היא ליחס המספרי בין השבויים הישראלים לערבים, תוך התעלמות מהמחיר הערכי שיש להשארת שבוי בידי האויב במשך שנים.
עם השנים חל שיפור ביחס לפדויי השבי והטיפול בהם, אולם פדויי השבי עודם נתקלים בקשיים רבים. כמחציתם מוכרים כנכי צה"ל, רובם בגין תסמונת פוסט טראומטית, ובמחקרים אחרונים נמצאו שיעור גבוה של מחלות ושיעורי תמותה גבוהים אצל פדויי שבי דבר שהמדינה עודנה מתעלמת ממנו.
0 חוות דעת