הרצאה לניצולי שואה

רגע של סיפוק והגשמה. שיחק לי מזלי והגעתי להתנדב במועדון לניצולי שואה. הוזמנתי לקיים מספר הרצאות, שהפכו מהר מאד לסדנא מתמשכת של אימון לויתור על הסבל ובחירה בחיים.
בפגישתנו האחרונה דיברנו על כך שמשא הסבל של הקשישים המדהימים האלו כבד מנשוא. שזכרונות, פחד, אשמה וחוסר תקווה מרכיבים סביבת חיים קשה מנשוא. על כך שהסבל הוא משהו שבוחרים בו ושאפשר לוותר עליו.
ברור שזה לא היה קל, אבל האנשים הנפלאים האלו היו מוכנים להקשיב ולהסתכל על כמה דברים שאני מקווה שחיזקו וימשיכו לחזק אותם.
הזכרתי להם "אתם אנשים שעמדו בפני הקשה והכואב מכל וניצחתם. אין עוד אנשים עם עוצמות כאלו. אתם מדברים על הסבל ועל חוסר הכוח להתמודד, אבל אתם ההוכחה החייה לכך שאתם יכולים להשיג כל מה שתרצו וזה כולל את הויתור על הסבל". היה מרגש לראות כיצד ההבנה הזו יישרה את גבם.
הדבר השני שהוצג להם, היה שכל יום שהם קמים הוא היום הראשון לשארית חייהם וששארית חייהם יכולה להיות נקייה מהמשא הכבד והזיכרונות, אם הם יבחרו בכך.
מתוך הנכונות לראות את עצמם כתינוקות בני יומם, הם גם הסכימו לשקול שלתינוק, אין מטען שהוא סוחב על גבו ולכן אינו סובל. שאלתי איזו תפיסת חיים עדיפה, זו של הגיל האמיתי ומשא הסבל, או לקום כל בוקר כתינוק, ללא מטען מייסר.
הרוב אמרו שהם היו רוצים בכך, אבל אין סיכוי שיוכלו לממש זאת. החשוב היה שהרעיון נקלט והם נעשו מודעים לכך.
הדבר השלישי היה קשור בחוסר היכולת שלהם לומר "מגיע לי" מתוך המקום שבו שתינוק יוצא מרחם אימו וישר בוכה. הזמנתי אותם לראות שהוא דורש את מה שמגיע לו וזאת בזכות ולא בחסד.
הצעתי להם ליהנות מהפריבילגיה של להיות כל בוקר תינוק וככזה, לדרוש את מה שמגיע להם. ומגיע להם חופש מהסבל ומגיע להם לחיות את חייהם בכבוד, יחד עם הזכות לאהבה, חמלה והגנה.
מה שנראה כל כך טריוויאלי לרובנו, נראה לאנשים יקרים אלו, כבלתי הגיוני בעליל. אבל כשחזרנו שוב ושוב על שלוש האבחנות שעשינו, נוצרה תקווה, שחוסר האמון במימוש החלום נלחם בה בעוצמה.
הבטחתי להם שאהיה לצידם ואעשה הכל על מנת שהתמונה שציירתי להם, אכן תתגשם עבורם.
אני אכן בר מזל שניתנה לי האפשרות לפעול איתם במאמציהם לחיות את החיים שמגיעים להם.